נפגשנו אחרי הריון ראשון מטלטל

אשפוזים, זריקות, לחץ דם גבוה, מדדים נמוכים…

וגם צער.

היה שם הרבה יותר מדי. מהכל.

היא חיפשה דרך להתחזק.

אז נפגשנו.

.

בחודשים הראשונים רב הזמן שוחחנו על רופאים, כדורים ומינונים…

הרבה שיחות של "זה לא עושה כלום, אני לא מרגישה שינוי"

גם כשהשגנו שינוי והמדדים החלו להתאזן זה בדרכ היה בגלל הכדור או הרופא או טיפול חיצוני שעשתה

עם הזמן הדברים נרגעו, המינונים ירדו והמדדים- השתפרו.

בקצב שלה, זה קרה.

.

היא התמידה לקחת את ההומאופתיה, מעקבים כמו שעון. לפי התוכנית.

ואני, לא זזתי סנטים. המשכתי לתת לה את מה שאני רואה ומבינה.

ואז זה קרה.

.

קצת אחרי שהחליטה שהיא רוצה שוב הריון

מעט אחרי שכבר התחיל הסטרס שזה לא קורה ומה הבעיה

זה הגיע. 2 פסים מיוחלים על מקל לבן.

הריון שני בדרך.

השבוע אצל הרופא הוא אמר לה, "את מתחילה את ההריון בנקודת פתיחה כל כך טובה שאני לא יכול לצפות ליותר טוב מזה".

.

זה מאני טיים.

.

הסיפור במציאות יותר מורכב מהריון ורופא מרוצה

הסיפור הוא על התמדה, אפילו שלקח שנתיים להגיע לרגע הזה.

עכשו היא יודעת בוודאות שהיא חזקה יותר מבפנים.

זאת המתנה שלה. לעצמה.

וזה שווה הכל.

.

מתרגשת איתה על ההריון השני, שיהיה לה קל ומשעמם

.

.