סמל מופשט שמשקף משהו עמוק יותר

.

זה מציק, מגרד, ובעיקר — לא אסתטי

אין מי שרוצה לראות את זה.

זה כמו כתם לא מזמין על דף לבן.

.

הרופא אומר: “חכו, זה יעבור.”

אבל מתי? מתי “זה” יקרה?

השאלה הזו תלויה בעוד גורמים מעבר לסבלנות

כי מולוסקומים מדביקים, מגרדים,ומתפשטים.

.

אז מה עושים?

כאן צריך לשאול: האם אנחנו באמת מטפלים או סתם שאננים?

האם אנחנו מקשיבים לגוף?

מולוסקום הוא לא רק סימפטום.

הוא קצה הקרחון.

רמז למה שקורה מתחת לפני השטח.

.

כשלילד יוצאת יבלת, הגוף שלו מספר סיפור.

לא סיפור שטחי, לא רק עור מגרד — אלא סיפור על איזון שהופר.

על מערכת חיסונית שמנסה למצוא את דרכה בתוך הסערה.

השאלה האמיתית: במה אנחנו רוצים לטפל?

רק במה שרואים בעין?

או בשורש הדברים — במה שגורם לגוף להראות את הסימפטום?

.

להסיר את היבלת – קל.

לטפל מבחוץ: לשרוף, להקפיא, להסיר— תמיד קל יותר מלהקשיב לעומק

אבל מה ההשלכות?

האם זיהינו את הסיפור המלא?

או שאנחנו כמו גיבורי סיפורים שחוצים את פני המים רק כדי לגלות שהסערה מחכה מעבר לפינה?

.

הטיפול דורש אמנות — אמנות ההקשבה, ההבנה, הסבלנות.

זה לא תמיד נוח, ולא תמיד נראה טוב.

אבל אולי שם, עמוק מתחת לעור,

מתחבא הסיפור האמיתי שצריך עזרה.