ישנם ילדים אשר באופן כללי מאפיין אותם אי-שקט, כלומר – פעלתנות יתר.
במקרים של אי-שקט, ראשית חשוב לבדוק האם פעילות היתר של הילד היא בגבול הנורמה. כלומר – האם זהו הטמפרמנט הטבעי של הילד, או שמא מדובר במה שמוגדר כאי-שקט.

מאפיינים ודוגמאות לפעלתנות יתר, או בשמה הנפוץ – "היפראקטיביות":

• הילד מזיז לעתים קרובות את הידיים או הרגליים, או נע בחוסר שקט בכיסא.
• הילד עוזב לעתים קרובות את כסאו בכיתה, או במקומות אחרים בהם יש ציפייה שישאר ישוב במקומו.
• הילד מתקשה לעתים קרובות להעסיק את עצמו בפעילויות פנאי או במשחק שקט.
• הילד נמצא לעיתים קרובות בתנועה מתמדת, כאילו יש לו "קוצים בישבן".
• הילד מדבר ללא הפסקה, לעתים קרובות.
• לעתים מסתמנת אצל הילד התנהגות חסרת פחד העלולה לגרום לתאונות.
• לעתים קיימת אצל הילד הפרעת שינה.

 כפי ששמת לב – מילת המפתח היא לעתים קרובות ויש לשים לכך לב בטרם מגדירים את הילד כהיפראקטיבי.

ביטוי נוסף לפעלתנות יתר יכול להתבטא באימפולסיביות:

• קושי רב של הילד בהמתנה לתורו.
• "פליטת" תשובות לפני תום השאלה.
• התפרצות לדברי האחר.
• הפרעה לעיסוקו של האחר ללא יכולת המתנה – בשיחה או במשחק.

יש הבדלים רבים בחומרת ההפרעה בין הילדים הסובלים מאי-שקט.
חלק משמעותי מהילדים עם אי-שקט סובלים גם מלקויות למידה שונות.

כמו כן, ידועות גם תופעות כגון: מרדנות, הפרעות התנהגות שונות, מצבי רוח, חרדה, הפרעות שינה וטיקים .

ניתן למצוא אי-שקט גם אצל מבוגרים. כמה מהביטויים לכך יהיו עיסוק במספר דברים במקביל, כגון – "תיפוף" על השולחן, הזזה קבועה של הרגליים, האזנה למוזיקה במקביל לעבודה. כל אלה יוגדרו כ"אי-שקט" באם הפעילות העודפת הזאת מפריעה למבוגר לבצע משימות, פוגעת ברמת העירנות שלו ודורשת ממנו מאמץ לשלוט בכך.

מומלץ לבדוק האם פעלתנות היתר היא למעשה תופעת לוואי של הפרעה נוספת, כגון:  הפרעה התפתחותית, הפרעה נוירולוגית או הפרעה נפשית כלשהי.