אוף, למה הילד שלי מרביץ בגן?!
כשאני רואה את המספר של הגננת על הצג של הנייד אני נכנסת ללחץ. מחשבה ראשונה מה הוא כבר עשה?! למי הוא כבר הרביץ?!
אני כבר לא יכולה לשאת את השיחות האלו, בין אם הן בטלפון ובין אם זה כשאני מביאה אותו או באה לקחת אותו מהגן, מה עוד אני יכולה להגיד להגנתו אל מול הגננת המתוסכלת?!
למה הוא כל הזמן מרביץ, מציק ובכלל- למה הוא מתנהג בצורה כזאת?!!?
ילדים קטנים בדרכ לא יודעים לדבר את הרגשות שלהם. רובם לא יודעים להגיד קשה לי, מציק לי, מפריע לי ולפעמים כשאני מתוסכל אני מרביץ.
ילדים מגיבים באימפולסיביות בדרגות מצוקה שונות.
כשילד רואה שהחברים בגן לא מעוניינים לשחק איתו, או שהוא מרגיש מתוסכל כי לא מקשיבים לו הוא מתפרץ. לפעמים הוא צועק, לפעמים הוא יכול לבכות וכן לפעמים הוא גם יכול להתבטא בדרכים אלימות וקיצוניות יותר. הוא יכול לדחוף, להעיף, לבעוט ובמקרי קיצון אף לנשוך.
חשוב שנבין שזה למעשה ביטוי של מצוקה. נכון שלא נעים להיות ההורה של הילד המכה (וגם לא של זה המוכה) יחד עם זאת כדאי לקחת את מצבו לתשומת הלב ולבחון איך אפשר לעזור לו.
מה עושים עם זה ?
שלב ראשון זה להתאמן על תמלול רגשות. להתאמן בבית, בגן שעשועים, בארוחת שישי אצל סבתא ובכל רגע נתון על מה אני מרגיש. האם אני נהנה, אני שמח, אני מתרגש וגם האם אני כועס, מתוסכל, מבולבל וכן הלאה…
מנעד של רגשות יכול להוביל למנעד של ביטויים. וכמובן זה יכול להשתנות ממצב למצב ומילד לילד.
כשילד מתוסכל, לא מקבל מענה בצורת הקשבה, קבלה או עזרה הוא עשוי לפנות לפתרונות שהוא מכיר וזה לפעמים מעגל קסמים שכולו הפסד.
הוא מתוסכל, לא מקבל מענה, פונה לפתרונות שהוא מכיר – מרביץ, מעיף, משתלח ואז החברים לא רוצים להיות בקרבתו, לא מזמינים אותו אחהצ (וגם לא נענים להצעותיו) ותחושת הביטחון יורדת.
במהלך של יותר זמן זה עלול להתפתח למצב של חוסר בטחון עצמי, קושי חברתי ועוד.
בשלב שני להסתכל על התמונה הרחבה. באיזה מצבים הילד שלי מגיב בצורה אלימה.
האם הוא מתרגז מכל דבר, האם יש סיבה ברורה, מהם הדרכים שלו לפתרון מחלוקות ובעיות, האם הוא מתריע לפני שמתחיל באלימות (בוכה, מילל, צועק ועוד..)
בשלב שלישי לשוחח עם הילד על הדברים האלו. לשתף אותו ולברר איתו מה הוא מרגיש, מה גרם לו להתנהג בצורה כזאת, האם יש דרכים נוספות שהוא מכיר לפתרון מחלוקת עם חבר/ים או במילים אחרות-"מה אתה חושב שהיית יכול לעשות אחרת?"
ממש לשוחח איתו כל יום על מה שעבר עליו, לשמוע בעיקר ופחות להשמיע. בכל גיל לפי היכולת.
לשתף גם את אבא/אמא או כל שותף בגידול הילד ולבקש גם מהם לנהל את השיח הזה מולו.
ילדים הם חכמים והם לומדים מכל דמות דרכים שונות וצורות שונות של ביטוי ותגובה, לכן המנעד הוא חשוב ומעשיר.
כמוכן לשתף את הגננת והסייעות ולבקש מהן גם הרתמות במציאת פתרונות "בזמן אמת".
בשלב הרביעי לחשוב על פתרונות נוספים לקבלת כלים והתמודדות במצבי קושי עבור הילד והיכולות שלו (יש שיטות רבות).
לסיכומו של ענין, אם הילד שלך סובל צריך למצוא את הדרך לעזור לו. לא תמיד הפתרון מגיע בקלות ובמהירות.
זה תהליך שכדאי להתפנות אליו, להקשיב לפרטים הקטנים ואחרי שהתמונה מתבהרת לגשת לחפש פתרונות ומענה לקושי שלו.